ספרי על נקודות משמעותיות במסלול הקריירה שלך?
התחלתי ללמוד בגיל יחסית מאוחר, בגיל 24, אחרי שטיילתי בעולם 3 שנים. הלכתי ללמוד באוניברסיטה העברית יחסים בינלאומיים והיסטוריה לטינו-אמריקאית. בשנה ב' הבנתי שמה שהכי מעניין אותי לעשות זה לחקור בתחומים של סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. אז עברתי לשם. בשנה ג' התחלתי לעשות השלמות לתואר שני ועשיתי תואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, זאת נקודה משמעותית ראשונה שלקחה אותי לכיוון שאני עוסקת היום. אני סוציולוגית ואנתרופולוגית.
הנקודה השנייה היא המעבר אחרי שני תארים באוניברסיטה העברית לדוקטורט באוניברסיטת בן גוריון. הנושא שבחרתי לדוקטורט קשור במגורים שלי אז בשכונת בקעה בירושלים. עשיתי מחקר אתנוגרפי על תהליכים אורבניים בשכונה. זה הוביל אותי לכיוון שאני עוסקת בו עד היום של סוציולוגיה אורבנית. אני עסוקה בלפתח את התחום הזה בארץ כולל קבוצת חוקרים שעוסקים בתחום.
הנקודה השלישית היא הפוסט דוקטורט שלי באנגליה. זכיתי במלגה של חמש שנים באנגליה בשני מוסדות שונים, וגרתי שם עם משפחתי ארבע שנים. זאת היתה תקופה מאוד משמעותית גם להתפתחות המקצועות שלי וגם למשפחה שלי, אני מאמינה שזה סלל לי את הדרך הלאה לעבודה קבועה וזה מה שהוביל אותי לכנרת.
מה היה האתגר המרכזי שחווית במהלך הקריירה?
לשלב בין הקריירה וההתקדמות המקצועית לבין משפחה זה לא פשוט. אני אם לשלושה ילדים. הראשון נולד כשהייתי במהלך התואר השני, השנייה נולדה שנתיים אחר כך, כשהגשתי את התזה, והשלישית נולדה שנתיים מאוחר יותר, רגע אחרי שעברתי משלב א' לשלב ב' בדוקטורט, זה שלב מלחיץ כי צריך לעבור ועדה. לעשות את הדברים זה לצד זה לא תמיד פשוט ויש לפעמים תקופות מאוד מאתגרות.
מי או מה שימש מקור תמיכה עבורך ?
בעלי תמך ותומך בי מאוד ביכולת שלו להכיל מבחינה רגשית וגם לספק גב כלכלי. כדי להצליח במסלול אקדמי עוברים המון שנים של אי ודאות ושל חוסר יציבות תעסוקתית, בלי ידיעה מה הולך לקרות ואם אני עושה את הדברים נכון. יכול להיות שבסוף כל שנות ההכשרה האלה, עשרים שנה, לא תהיה לי יציבות תעסוקתית. צריך להיות מסוגלים לעמוד בזה גם נפשית גם כלכלית. זה לא היה קורה אם הוא לא היה מוכן לקחת על עצמו להיות המשכורת המרכזית במשך שנים ואם הוא לא היה מוכן לעזוב את העבודה שלו ואת הקריירה שלו ולשים את עצמו על hold כדי שנוכל לנסוע לאנגליה. הרבה מאוד אני חייבת לו והוא היה הדמות המרכזית שאפשרה את זה.
מניסיונך, עד כמה לדעתך קיימת הוגנות מגדרית? מה נדרש לשפר?
על פניו יש הוגנות מגדרית, לא שמעתי אי פעם שאמרו לי שאני לא יכולה לעשות משהו כי אני אישה. אבל כשאנחנו יורדים לרזולוציות יותר קטנות אז אנחנו רואים את המבניות של הדברים ולנשים יותר קשה. למשל, במהלך הלימודים קיבלתי מלגה אך כשילדתי היו קריטריונים מיוחדים והוארכה לי המלגה אם כי היא הופחתה כי לקח לי יותר זמן. כלומר, כן הבינו שיש פה עניין מיוחד עם נשים שיולדות במהלך התארים שזה משהו מאוד משמעותי וטוב שקרה בתקופת בה באוניברסיטת בן גוריון היתה נשיאה אישה. היא התחברה לקשיים שיש לחוקרות צעירות. לעומת זאת כשהגעתי עם בתי התינוקת לשיעור היתה שם מרצה שאחת שאמרה שהיא לא אוהבת כלבים ותינוקות בשיעורים שלה. זאת היתה מן אמירה שממש הדירה אותי. שמתי לב שהיתה שם קבוצת מרצות שלא היו אימהות. זה שידר בעיניי מסר שאני כאמא לא יכולה להגיע למעמד שהן נמצאות בו עכשיו.
חיפשתי דמויות שאני אוכל להתחבר אליהן, שעברו מסלול דומה, שהן גם אימהות וגם הצליחו. בשלב הפוסט-דוקטורט מאוד קשה לנשים רבות לנסוע כי הגבר הוא המפרנס הראשי ועכשיו הוא פתאום עוזב את העבודה שלו והולך אחרייך? זה לא פשוט מה שאת מבקשת מבעלך. אצל נשים רבות זה לא מצליח, למזלי אצלי כן.
מה נדרש לשפר ?
חינוך פמיניסטי מגיל מאוד צעיר ומלגות ייעודיות לנשים.
כשאת מסתכלת אחורה, האם היית עושה משהו אחרת?
לא, אין לי חרטות או מחשבות למה שהיתי יכולה לעשות יותר טוב. סך הכל אני שמחה על המקום שהגעתי אליו ויש לי עוד הרבה לאן להתקדם.
מה העצה או הטיפ שתרצי לתת לאישה לדרך ?
"אל תוותרו לעצמכן!- אם יש משהו שאת מאוד רוצה אל תוותרי עליו. אל תוותרי לעצמך ואל תיכנעי ללחצים חברתיים."