ביטוי אומנותי של סימבוליזם ומיסטיקה יהודים באבן מעוטרת מבית הכנסת במגדל מן המאה הא' לסה"נ
הצעה לאינטרפרטציה הוליסטית
מרדכי אביעם
המכון לארכיאולוגיה גלילית, המכללה האקדמית כנרת
בחפירות הצלה שערכה רשות העתיקות בשנת 2009 בשטח אתר העתיקות של מגדל לחוף הכנרת, התגלה לראשונה בית כנסת גלילי מן המאה הא' לסה"נ, תוספת חשובה ומרשימה לרפרטואר ההולך וגדל של בתי כנסת מהימים שבית המקדש השני עמד עדיין על תילו. [1]
חשיבות הממצא רבה ביותר באשר עד כה טרם התגלו בתי כנסת כאלו בגליל. הקרוב ביותר הוא בית הכנסת בגמלא אך בתי כנסת גליליים נזכרים אצל יוסף בן מתתיהו בטבריה,[2] בברית החדשה בנצרת,[3] בכפר נחום[4] ו"בכל בתי כנסיותיהם בגליל".[5] גילוי של בית כנסת מתקופה זו בעיר גלילית חשובה הנזכרת גם אצל יוסף בן מתתיהו, גם בעקיפין בברית החדשה וגם במקורות יהודיים מאוחרים יותר כבר פתח מחדש דיונים בנושא הטיפולוגיה של בתי הכנסת מימי הבית, הקשר בין הארכיאולוגיה ומחקר "ישו ההיסטורי" ועוד.
המבנה כמעט רבוע, יש בו ספסלים סביב ארבעת הקירות, במעבר המערבי יש פסיפס צבעוני בדגם גיאומטרי המוכר מארמונות הורדוס וירושלים, וקירותיו כמו גם העמודים שנשאו את הגג מכוסים בפרסקאות האופייניים לתקופה. הממצא מתארך את בית הכנסת לתקופה שבין אמצע המאה הא' לפסה"נ ואמצע המאה הא' לסה"נ. ברמת המידע שהתקבל בציבור עד היום לא ברור האם המבנה ניטש בזמן אירועי מגדל במרד הגדול, כתוצאה מכך, או מספר שנים לאחר מכן.
כמעט במרכז המחצית המזרחית של בית הכנסת, על גבי רצפת חלוקים וטיח, שאולי הייתה מכוסה בשטחים או מחצלות, באשר לא נמצאו סימנים לריצוף אחר (או שמא רצפה זו היא הכנה לרצפת פסיפס שלא בוצעה מעולם כפי שעולה מהקטע היחיד שבוצע במדרכה המזרחית), ניצבה אבן גדולה, כ 0.6X 0.5 מ' וגובהה כ 0.4 מ'. לא מן הנמנע כי האבן הוזזה ממקומה המקורי בעת תיקון/החלפת הרצפה או נטישת/הרס המבנה. אבן זו ועיטוריה הם נושא מאמר זה.
תיאור:
האבן מעוטרת בארבעת צדדיה ובראשה. היא נמצאה כאשר צד קצר עליו נראית מנורה פונה דרומה. התיאור להלן מתייחס למיקום זה. יש לציין כי האבן היא יחידאית ואין לה מקבילות בפני עצמה, להוציא את המנורה ובמידה מסוימת הוורדה שמופיעה על ראשה, כל שאר המרכיבים האמנותיים שעל האבן הם ייחודיים ואין להם כמעט מקבילות באמנות ימי בית שני.
החזית הדרומית – במרכז החזית מגולפת בתבליט נמוך מנורת שבעת קנים הניצבת על משולש. מתחת לבסיס המנורה חפץ מרובע הנראה כבמה. משני צדי המנורה ניצבות שתי אמפורות ושלושתם נמצאים בין שני עמודים בעלי בסיסים וכותרות המחזיקים עליהם קשת שטוחה. (איור 1)
הצדדים הארוכים (חזיתות מזרחית ומערבית) זהים לחלוטין. מתחת לכרכוב עליון נראית ארקדה בת ארבע קשתות הנשענות על ארבעה עמודים ובקצה הצפוני ניתן לראות את תחילתו של עמוד נוסף. לעמודים יש בסיס אך אין להם כותרת של ממש באשר הם מתרחבים ומשתלבים בקשתות. בתוך שלוש הקשתות הראשונות נראה תבליט עשוי פסים ואילו בקשת הראשונה מכיוון החזית, נראה חפץ עגול התלוי מראש הקשת. (איור 2)
החזית האחורית – התיאור כולל ארקדה בת שתי קשתות שעמודיה דומים לעמודי החזית אם כי ללא בסיס. בחלקן העליון של הקשתות נראים שני אופנים בני שישה חישורים. במרכזו של האופן הימני יש חור ובשמאלי בליטה. מתחת לשני האופנים יש שש בליטות משולשות, בכל צד, המסודרות בקשת הפתוחה כלפי האופן. מעל שני העמודים הצדדיים יש עיטור דמוי כוכב בתוך מסגרת מלבנית, וביניהם יש מלבן מוארך הנראה כ"טבלת אזניים". לא מן הנמנע כי היתה שם איזו כתובת אך לא נותר ממנה דבר. (איור 3)
פני האבן – המשטח העליון מכוסה בצפיפות באלמנטים רבים המופיעים בזוגות. במרכז, תופסת חלק ניכר מפני האבן, וורדה בת שישה עלים המוקפת במעגל עשוי שישה עלים זהים. משני צדי הוורדה נמצאים שני חפצים דמויי עצים. בצמוד לוורדה מדרום, יש שני עלי קיסוס בינוניים בגודלם וביניהם עלה קיסוס גדול. משני צדי העלה הגדול יש שני מלבנים ובתוכם חריתה של מעוין ובתוכו צלב. בצמוד לעלה יש שני חפצים הנראים כאלמנטים מקופלים. מעל הוורדה יש עלה קיסוס גדול ומשני צדדיו, בקצהו העליון, שני עלי קיסוס קטנים. משני צדדיו של עלה הקיסוס הגדול, בחלקו התחתון, יש שני מרובעים ובהם חריתה של מעוין בתוך מעוין. (איור 4)
תפקידה של האבן:
האבן ניצבת על ארבע רגליים קטנות המעוצבות בפינות התחתונות שלה. ארבעת הפינות של המשטח העליון אינן מעובדות ונראה כי הושארו כך בכוונה או היו שם חלקים שלא השתמרו. לדעתי תפקדה האבן כבסיס לשולחן קריאת התורה בבית הכנסת (איור 5). נראה כי שולחן עץ או אבן עמד מעל הבסיס ורגליו נשענו על ארבע הפינות. אפשרות אחרת היא שהרגליים גולפו יחד עם האבן אך בשלב מסוים נשברו. בכל אופן, די ברור כי בארבע הפינות הלא מעובדות הושאר בכוונה (מלכתחילה או לאחר שרגלי האבן המקוריות נשברו) שול בולט שמטרתו לדעתי הייתה מניעת החלקת רגלי השולחן. מאופי עיטורו של הבסיס ניתן להבין בבירור כי הכוונה הייתה שיראו אותו ואת עיטוריו סביב כולל גם את פניו.[6]
פרשנות:
אני מציע כי אבן בסיס זו מסמלת במכלול עיטוריה ועיצובה את המקדש בירושלים, את השכינה אשר בו ואת שולחן לחם הפנים. אלה באים לידי ביטוי בקומפוזיציה בתלת ממד הכוללת הן מוטיבים המתארים חפצים שניצבו במקדש והן הסמלה שיש בה מרכיבים מיסטיים.
בשנים האחרונות התקבלה הגישה הטוענת כי האמנים היהודים בימי בית שני נמנעו לא רק משימוש בדמויות אלא נמנעו גם משימוש בסמלים.[7] אין בכוונתי לדון בנושא זה לכל רוחב היריעה, אך דומני כי ממצא ייחודי זה ממגדל מעיד אחרת, או אולי יהיה זה בבחינת "היוצא מן הכלל המעיד על הכלל". נראה כי השילוב שבין הסמל הברור מאליו של המנורה לבין אלמנטים אחרים באותה יצירה שמהם עולה בבירור כי הם בעלי משמעות סמלית כמו: החזית, הארקדות סביב האבן, האופנים, המשולשים שתחתם ושני החפצים דמויי העצים שעל פני האבן מעידים כי גם המרכיבים האחרים שעל פני האבן שנראים בעלי משמעות עיטורית בלבד, כמו גם הוורדה, הם בעלי משמעות סמלית, אל נכון כזו שהובנה היטב על ידי אנשי התקופה.
בחזית האבן יוצרים העמודים והקשת שביניהם את המסגרת הארכיטקטונית של חזית המקדש. במרכז יש מבט אל תוכו של ההיכל ובו מנורת שבעת הקנים. בסיס המנורה מעוצב כמשולש וכך גם מעוצבים בסיסי שתי המנורות החשובות מימי הבית השני שמקורן בירושלים: זו המוטבעת על מטבעות מתתיהו אנטיגונוס[8] וזו החרוטה על הטיח בבית שברובע היהודי.[9] בזו מן הרובע, אמנם הבסיס מעוצב כמשולש אבל אפשר לראות בו גם הדגשה של שתי רגליים ואולי יש בכך אפשרות לרמז על כך שיש שלוש (שהרי על שתי רגליים היא אינה יכולה לעמוד). בזו שלפנינו יש בפירוש, בתוך המשולש, שלש רגליים. יחד עם זאת צריך לזכור שבמקדש היו ודאי יותר ממנורה אחת ומכאן אולי נובעות חלק מהוואריאציות של המופע האמנותי.
למרות שנראה כי המנורה ניצבת על גבי במה, אני מציע כי למעשה מדובר בתיאור של חפצים העומדים אחד מאחורי השני. הריבוע ובתוכו כמעין מעוין הניצב למרגלות המנורה הוא למעשה מזבח הזהב הניצב בהיכל. תיאור של שני חפצים אלו מופיע גם בחרוטת מהרובע היהודי. שם, מכיוון שאין מחסור במקום, תואר המזבח ליד המנורה ולצדם גם שולחן לחם הפנים,[10] כפי שהם מופיעים באזכורים השונים של תיאור ההיכל. אמנם לא נראה כי למזבח כאן יש קרניים אבל חשוב להדגיש שבחרותת מהרובע היהודי, הקרניים רק משוחזרות ולא השתמרו. בתיאור המקראי המזבח הוא בעל קרניים. לשתי האמפורות משני צדי המנורה יש כמה הסברים הקשורים למכלים שונים בעבודת המקדש, אך בעיני מתאים דווקא התיאור בחזונו של הנביא זכריה שכמה ממרכיביו דומים לחזיונות הנביאים יחזקאל ודניאל שיוזכרו בהמשך: " … ואען ואמר אליו מה שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאולה. ואען שנית ואמר אליו מה שתי שיבולי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב… ויאמר אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ".[11] אמפורות אלו מסמלות אם כך את הזית, את שמנו, שהיה בשימוש אינטנסיבי במקדש ובחזיונו של זכריה הן כמובן אלגוריים.
שני הצדדים הארוכים של האבן מתארים גם הם מכלול ארכיטקטוני.[12] תופעה כזו של תיאור ארכיטקטוני המקיף את החפץ מסביב מוכרת מעיטורי הגלוסקמאות בירושלים[13] ובייחוד מהגליל,[14] שם התיאור מרמז על מבנה מאוזוליאום.[15] אמנם, אין בתיאורי המקדש המוכרים לנו מערכות של קשתות אבל עבור האמן והמסתכל, יש בכך כדי ליצור/להמחיש את המסגרת הארכיטקטונית של המקדש. יתרה מכך, האלמנטים המצויים בשני צדי האבן בין שלוש הקשתות, מעוצבים בדיוק כמו העמודים והקשתות עצמן, ולכן יש לראות גם בהם עמודים. עמודים אלה מתוארים עם חמישה קווים הממשיכים בהתעגלות כלפי מעלה. למעשה יש כאן מבט עומק של שני מבנים, זה מבפנים לזה, שתי מערכות קשתות אחת מאחורי השנייה. לדעתי הכוונה הייתה ליצור תחושת עומק ולרמוז על קודש הקודשים שבתוך המקדש.
החפץ הנראה התלוי בקצה הארקדה נראה אכן ממבט ראשון בעל צורה של נר שמן כהצעתה של החופרת אך הצעה זו בשלב זה לא סבירה. קודם כל לא ניתן לראות את פי הנר, מקום הפתיל. שנית, אין זה, מבחינה צורנית גרידא, טיפוס הנר שהיה מצוי בתקופה זו. ברצוני להציע כי חפץ זה אינו אלא אחד מכלי הקטורת ששימשו בעבודת המקדש. במשנה,[16] נזכר כלי קטורת הנקרא בזך "… והבזך היה בתוכו מלא וגדוש קטורת וכיסוי היה לו וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלן". גם בקשר לשולחן לחם הפנים נזכרים בזיכי הקטורת "אבא שאול אומר, שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים".[17] כדאי לעיין גם בניתוחו של וייס את תיאור שולחן לחם הפנים מפסיפס ציפורי.[18] הכלי המתואר על גבי האבן, למרות שהעיטורים אינם בקנה מידה, הוא בעל תכולה ויש לו חור קטן במרכזו המאפשר להוציא כמות של חומר מתוכו. כמו כן יש לו ידית ומשני צדדיו בליטות המאפשרות תלייתו. הופעתם של הבזיכים משני צדי האבן מייצגת לדעתי את שני הבזיכים הקשורים לשולחן לחם הפנים.
על פני האבן יש כאמור קבוצה גדולה של אלמנטים שבמבט ראשון נראה שניתן להסביר אותה בגישה האמנותית של ה"פחד מפני החלל הריק" (horror vacui )[19] ואת שני החפצים משני צדי הוורדה כעצי דקל (כהצעת החופרת) אך אני מציע הצעה שונה לחלוטין.
בראש ובראשונה שני חפצים אלו בוודאי אינם עצים. הן עיצוב הצמרת (ואפילו אם יוצע שמדובר בדקל[20]) אינו מתאים וכך גם עיצובו של הגזע. לדעתי מדובר בחפצי קודש מאינוונטר המקדש. מה שנראה במבט ראשון כגזע אינו אלא ידית. יעידו על כך הפסים האלכסוניים הנראים כעיטור או כחוטי קשירה על הידית והפסים המעוצבים כאדרת דג בבסיס הידית. החלק העליון נראה כמטאטא אך אני מציע לראות בו את ה"מגרפה" אחד מכלי הקודש שבו גרפו את הדשן מהמזבח.[21]
הוורדה (רוזטה) נמצאת בשימוש נרחב ביותר באמנות היהודית של ימי הבית השני בעיקר בארכיטקטורת הקבורה ועל גבי הגלוסקמאות הירושלמיות. לאחרונה ריכזה חכלילי את הדיונים בוורדות בפרק הדן במוטיבים האמנותיים בפסיפסים ובייחוד באלו של המאה ה א' לפסה"נ – מאה א' לסה"נ. היא ממשיכה בדרכו של רחמני אשר דחה את ההצעות שנדונו בתחילת המאה העשרים ובמחצית השנייה שלה והעדיף את השימוש במוטיב האמנותי בלבד ( (Rahmani 1994,39-41 . נראה כי לעיטור זה היה מקום חשוב אצל האמנים לא רק בגלל נוחות הביצוע שלו באמצעות מחוגה אלא שהוא ביטא גם משמעות סמלית כלשהי (בעיקר בקבורה הירושלמית, למרות הסתייגותם של רחמני וחכלילי). מיקומה של הוורדה במרכזה של האבן ממגדל, המכילה כפי שראינו ונראה בהמשך, סמלים ברורים למדי, מעלה את ההשערה שגם כאן יש משמעות סימבולית כלשהי, ואולי אפילו בעלת חשיבות מיוחדת. הוורדה שלפנינו היא חריגה מעט באוסף הוורדות המוצג אצל רחמני.[22] הוורדה אמנם מעוצבת עם שישה עלים, שזהו הדגם הנפוץ והנוח ביותר לביצוע, אך היא מוקפת בשישה עלים זהים נוספים היוצרים מעגל חיצוני, ובסך הכול שנים עשר עלים.[23] המקום היחיד במקורות היהודיים שבו ניתן הסבר כלשהו למספרן של ככרות לחם הקודש שעל שולחן לחם הפנים בבית המקדש, הוא אצל יוסף בן מתתיהו[24] שם הוא אומר כי "שתים עשרה חלות הלחם שעל השולחן – את גלגל המזלות וחודשי השנה". בכך, יש לוורדה שעל גבי האבן גם משמעות היולית (מזלות) וגם משמעות של מעגל הזמן (שנה). לדעתי זו הסיבה לעיצוב הוורדה באופן זה ולמיקומה במרכז פני האבן.
שאר המרכיבים המקיפים את הוורדה הם שנים עשר במספר והם מורכבים משש קבוצות של שניים: שני "לבבות" (דמויי עלה קיסוס) גדולים, שניים בינוניים ושניים קטנים. שני ריבועים ובהם מעוין עם צלב, שני מרובעים ובהם מעוין בתוך מעוין ושני החפצים הנראים כמקופלים. אני מציע שששת זוגות הפריטים מסמלים את שתים עשרה ככרות לחם הפנים ובכל המשטח העליון של האבן את שולחן לחם הפנים.
בניסיון להבין איך נראו ככרות לחם הפנים, אנו נמצאים בחוסר ודאות רבה מכיוון שאין בידינו תיאורים מדויקים של צורתן. על כן התפתחו מספר מסורות הבאות לידי ביטוי בכתובים ובאמנות. גם חלוקת הככרות על השולחן אינה ברורה בוודאות למרות שבדרך כלל, הגישה המקובלת וזו שיש לה מרבית ההוכחות הכתובות היא של שתי ערימות של שש ככרות זו מול זו.
המטבע של אנטיגונוס מציג שתי ערימות של שש כיכרות קעורות. המקורות התלמודיים מציגים שני סוגים של ככרות לחם הפנים, האחד מלבני בעל שוליים – "תיבה פרוצה", והשני בחתך V – "ספינה רוקדת".[25]
על פי יוסף בן מתתיהו נאפו החלות שתיים, שתיים והונחו על השולחן בקבוצות של שש: "… ואופים אותו, מחולק לשתים שתים חלות, בערב שבת ומביאים בשבת בבוקר ומניחים אותו על שולחן הקודש, שש חלות אלו מול אלו…".[26]
מהדיונים השונים עולה כי ככרות הלחם קופלו בצורות שונות ועל דרך קיפולן וגודלן נסב הויכוח בין חכמי התלמוד.
דיון רחב ומלומד על השולחן והחלות ניתן למצוא אצל וייס (Weiss 2005, 94-101 ).
ברצפת הפסיפס של בית הכנסת השומרוני באל-ח'ירבה מוצגות ארבע ככרות לחם הפנים בין כמה כלי קודש. על פי הנותר אפשר לומר ששלוש מהן תוארו כעגולות אך הייתה עליהן טביעה שונה, והרביעית נראית כאליפסה מחודדת או למעשה, כיכר מקופלת.
דווקא בקבלה השתמרה מסורת של שש קבוצות בנות שתי ככרות בכל קבוצה.
לדעתי, יש על פני האבן ייצוג סמלי של ככרות לחם הקודש, שש בעיצוב של כתפיים רחבות וקצה מחודד, צורת ה"לב", ושש בצורה רבועה כאשר ניתן להבחין בקיפולים שונים או בטביעה עליהן. שתים עשרה הככרות מוצגות בקבוצות של זוגות. הסיבה שהככרות פרוסות ולא מקובצות בקבוצות של שש קשורה גם לרצון של האמן להציג את הככרות במבט על, מה שלא מאפשר תיאור של שתי ערימות.[27]
שולחן לחם הפנים הוא אחד משלושת כלי הקודש העיקריים במקדש ובייחוד בבית המקדש השני, לאחר היעלמותו של ארון הברית והחפצים שהיו בו. השולחן מתואר במקורות ומתחיל את הופעתו האמנתית יחד עם המנורה במטבע של מתתיהו אנטיגונוס.[28] על המטבע יש שני מופעים של השולחן. בכל אחד מהמופעים נראה השולחן בעל ארבע רגליים ארוכות המעוטרות בבליטות, אך באחד מהם מופיעות עליו שתי קבוצות של שישה קווים קעורים המייצגים את לחם הקודש (ראה לעיל) .
השולחן מיוצג לאחר מכן גם בהצעה לשחזור החרותת מהרובע היהודי בעיר העתיקה,[29] שם הוא משוחזר עם שוליים מוגבהים ורגליים קצרות. לדעת נרקיס יתכן כי החרותת נעשתה בבית משפחת כוהנים בכדי לנסות ולהציג, בפני דור ההמשך אולי, את מערך כלי הקודש בהיכל. אם נכונה הצעתו, הרי למרות הסכמטיזיציה של האיור, התיאור של הפרטים הוא קרוב למציאות עקב הקשר הבלתי אמצעי של בעלי הבית למקדש.
גם בשער טיטוס מתואר השולחן כבעל רגליים ארוכות ומעוטרות.
מסקירה זו עולה שבכל אחת משלוש ההופעות של השולחן, בימי בית שני, הוא מלווה על המנורה.
בר"ג מציע לראות במטבעות בן כוסבה גם כן את תיאור השולחן בתוך המקדש אלא ששם הוא לא מלווה במנורה.[30] לשיטתו פעם אחת מתואר השולחן מהצד הארוך שלו ופעם אחת מהצד הקצר. אם כך הוא הדבר, הרי גם כאן יש לשולחן שוליים מוגבהים. וייס מסביר את השוליים האלו ב"סניפין" הנזכרים במשנה.[31] בתקופות המאוחרות מופיע שולחן לחם הפנים בעיטורי בתי הכנסת, בעיקר ברצפות הפסיפס הן אצל יהודים והן אצל שומרונים (Weiss לעיל). הקדום שביניהם הוא בית הכנסת בדורא אירופוס שם מתחילה הופעתו כשולחן עגול בעל שלוש רגליים. ככזה הוא מופיע גם ברצפת הפסיפס של בית הכנסת בציפורי כששתים עשרה ככרות הלחם מסודרות על פניו. לעומת זאת, בבית הכנסת השומרוני באל-ח'ירבה השולחן התלת-רגלי מעוצב כטריפוד מתכת ועליו ניצבים שלושה גביעים, קערה וארבע ככרות לחם שלא השתמרו במלואן.
גם וייס מציע שהדגמים השונים של שולחן לחם הפנים באמנות, החל מימי הבית ואילך, שונים זה מזה, אולי מכיוון שהם ניזונים ממקורות ומסורות שונים.
סיכומו של דבר, מוצע כאן כי פני האבן מייצגים את שולחן לחם הפנים בבית המקדש.
החזית האחורית גם היא חזית ארכיטקטונית המציגה לדעתי את צדו האחורי, התיאורטי, של המקדש. שני האופנים המוצגים בתוך הקשתות,[32] מוצגים האחד מצדו הפנימי והשני מצדו החיצוני. אלה מייצגים את מרכבת האל, את השכינה שבתוך קודש הקודשים, או לחילופין את המלאכים, מלווי השכינה. הכינוי "אופן" ככינוי למלאכי השרת מופיע גם במקורות התלמודיים.[33] המשולשים שמתחת לגלגלים מתארים לדעתי להבות אש. האופנים מופיעים יותר מפעם אחת במכלול המיסטי/איזוטרי המציג את האל בספר יחזקאל, בזכריה ובספר דניאל. דווקא התיאור בספר דניאל הוא זה שמתאים יותר להצעת זיהוי זו בחזית האחורית: "רואה הייתי עד אשר כסאות הונחו ועתיק ימים ישב, לבושו כשלג לבן ושער ראשו כצמר נקי, כסאו שביבים של אש, גלגליו אש דולקת".[34] בהקשר זה של האל במרכבתו, יש לציין כמובן את הדיון וההצעות הקשורות למטבע "יהד" מהתקופה הפרסית שבו נראה האל יושב על כס העשוי מרכבה מכונפת.[35]
המשמעות ההוליסטית:
הפאות הסובבות את האבן, נושאות תיאור של מסגרת ארכיטקטונית המייצגת את המקדש בירושלים משלוש זוויות ובמבט עומק. החזית שבה מוצג מבט אל תוך ההיכל, פונה לכיוון ירושלים (מתוך הנחה שהאבן נמצאת במקומה המקורי). אם כך הוא הדבר הרי לראשונה בממצא הקשור לבתי כנסת מימי הבית השני ניתן לראות נסיון של מתן כיוון. סידור הספסלים בבתי הכנסת של ימי בית שני מעיד על ישיבה סביב מרכז כפי שכבר הוצע על ידי חוקרים רבים ואולי הזקנים ישבו בספסלים שבכיוון ירושלים כמאמר התוספתא "כיצד היו זקנים יושבים, פניהם כלפי עם ואחוריהם כלפי קודש".[36]
אך גם לחזיתות האחרות הייתה חשיבות משמעותית באשר בשתי החזיתות הצדדיות ניתן היה לראות את המבנה הארכיטקטוני הפנימי המרמז לדעתי על קודש הקודשים ומהדופן האחורית ניתן היה לראות מבט מיסטי אל תוך קודש הקודשים, אל רמיזת השכינה באמצעות אופני המרכבה ולהבות האש.
אם נכונה הצעתי לראות במשטח העליון את שולחן לחם הפנים הרי נוצר חיבור ישיר בין השולחן הקדוש ביותר במקדש אל השולחן הניצב מלמעלה ועליו פרוש ספר התורה במהלך קריאתו. חיבור זה יוצר זיקה חזקה בין המתכנסים בבית הכנסת אל המקדש בירושלים, בינם לבין העולים לרגל בשלושת הרגלים, בין קריאת התורה בבית הכנסת לבין עבודת הקודש במקדש וככלל בין הגליל לירושלים. שולחן הקריאה למעלה הופך במרומז להיות שולחן לחם הפנים, אחד מחפצי הקודש החשובים שבמקדש.
ניסיון חיבור מעין זה, של העם למקדש, באמצעות סמלים, נעשה כבר בעבר בטביעת המטבע של מתתיהו אנטיגונוס הנושא עליו את המנורה מצד אחד ואת שולחן לחם הפנים מצד שני. משורר הצביע בפסקנות כי מטרת התיאורים הייחודיים האלו הייתה לאמץ אל המלך את תמיכת הכהונה והעם במאבקו נגד עליית כוחו של הורדוס הנתמך על ידי הרומאים.[37] יהיה אולי מי שיציע כי בדיוק בהיבט כזה יש לבחון את האבן במגדל שמא עוצבה על מרכיביה ה"לאומיים" האלו, עם פרוץ המרד הגדול, במטרה להלהיב את הציבור לתמוך במרד. תופעה דומה הציעו כבר גוטמן[38] ואחריו שיאון[39] בנושא המטבע הייחודי שנתגלה בגמלא. קריאת הכתובת "לגאולת ירושלים הקדושה" הביא את החוקרים הנ"ל להציע כי בדומה למטבעות המרד שנטבעו בירושלים ואשר נועדו כססמאות להפיח רוח עזוז וגבורה בעם, כך היה הדבר אף בגמלא. אינני יכול לפסול על הסף הצעה כזו, אך הביטוי האמנותי המורכב המובע באוסף הסמלים ומשמעויותיהם באבן זו, לפי הנחתי, מצביע על עומק ושורשיות בקשר שבין יהודי הגליל למקדש ולעיר קודשו ולאו דווקא כתוצאה מהתרחשות חדשה של ערב המרד ולקראתו.
הניסיון המובא כאן להבין את התיאור האמנותי היחיד והמיוחד שעל גבי האבן עם מיסטיסיזם יהודי קדום אינו חדש. בשלושה ספרי מקרא יש עיסוק במיסטיקה שמימית: יחזקאל, זכריה ודניאל. לדעתי, דווקא ספר דניאל יוצר את הזיקה החזקה ביותר לתיאור האופנים והאש שהוזכרו לעיל על אחורי האבן, אך לא רק מבחינת התיאור עצמו אלא גם בכך שהספר מתוארך לימי החשמונאים, מרחק זמן קצר מעיצובה של האבן (מחצית ראשונה של מאה א' לסה"נ לכל המאוחר, לדברי החופרים), אלא גם שלראשונה, ובשלושה מקרים, נזכרת בו תפילה לכיוון ירושלים. למרות שכפי המקובל, לא שימש בית הכנסת בימי בית שני לתפילה בציבור אלא בעיקר לקריאה בתורה ולימוד, הרי הצבעתי כאן על כך שחזית האבן ובה המנורה פונה לכיוון ירושלים ולא מזרחה ככיוונו של המקדש עצמו.[40]
אנו יודעים כיום שגם בימי הבית השני עסקו יהודים במיסטיקה היולית ועל כך ניתן ללמוד בעיקר מאזכור "מעשה המרכבה" אצל פילון האלכסנדרוני,[41] כמו גם בהשוואתו את המנורה לתנועת כוכבי הלכת. אך גם אצל יוסף בן מתתיהו יש מספר רמזים לתפישה שכזו. בתארו את מנורת שבעת הקנים הוא כותב כך: "מחלקים אלה הצטרפה כשהיא עולה מירך אחת, ומורכבת חלקים כמספר המיוחס למזלות ולשמש".[42]
יש כמובן גם לתת את הדעת על השימוש במספרים שש ושנים עשר, המופיעים מספר פעמים על האבן כפי שהודגש לעיל: שנים עשר החפצים שעל פני האבן המתחלקים לשש קבוצות של שניים, ששת עלי הכותרת של הוורדה וששת העלים היוצרים את המעגל ההיקפי, שישה חישורים לכל אחד משני האופנים ושש להבות מתחת לכל אופן. אין צורך להרבות במילים אודות משמעותם של מספרים אלו וכפולותיהם במקורות ובמסורת היהודית, החל מששת ימי הבריאה דרך שנים עשר החודשים, השבטים ואבני החושן.
האבן המעוטרת מבית הכנסת במגדל פותחת לפנינו לראשונה מבט חדש, חריג ומיוחד אל עולם האמונה והמיסטיקה של יהודי הגליל בימי בית שני, אל עולמם הפנימי, אל הדרך האמנותית שהיא שונה ממה שהכרנו עד כה ומעמיקה את היכרותנו עם מערכת הקשרים הפיסית והרוחנית שלהם עם המקדש וירושלים. לכך, יש גם חשיבות רבה למחקר אודות ראשית הנצרות והתגבשות תפישות נוצריות מאוחרות כמו גם תפישות מחקריות מודרניות אודות מערכת הקשרים שבין יהודי הגליל לבין ירושלים או ליתר דיוק הדרך שבה הוצגה מערכת היחסים של ישו עם המקדש.[43]
