משפטן, מומחה ליחסים בינלאומיים. עובד בכיר בשירות המדינה.
נולד בחיפה. את לימודיו הגבוהים עשה באוניברסיטה העברית בירושלים בשלושה תחומים: חינוך, משפטים ומינהל עסקים. היה מרצה למשפט חקלאי ומינהלי בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות. כמו כן למד והוסמך בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה ובמדעי היהדות באוניברסיטת בוסטון.
צ'חנובר שימש בתפקידים בכירים רבים בשירות הציבורי, ובהם: סמנכ"ל מחלקה במשרד החקלאות; יועץ משפטי למשרדי החקלאות והביטחון; מנהל משלחת הקניות של משרד הביטחון בארה"ב; מנכ"ל משרד החוץ; יו"ר מועצת המנהלים של בנק דיסקונט; חבר מועצות המנהלים של קבוצת עזריאלי, כמו כן חבר מועצות המנהלים של מוזיאון ישראל, קרן איסלר, הקרן הבינלאומית למדע.
מר צ'חנובר זכה לעיטורי כבוד והערכה רבים ובהם: דוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטאות בוסטון, הטכניון ובר אילן; יקיר בית החולים רמב"ם בחיפה; יקיר מוזיאון ישראל; מדליית השרות המצטיין ממשרד ההגנה האמריקאי; מפקד בלגיון הכבוד הצרפתי ועוד.
את ספריו וספריה של אשתו המנוחה עטרה, תרם בהמלצת ידידו, עו"ד דן שיינמן – ע"י עובד הספרייה, הד"ר בן-ציון הורוביץ.
ילידת תל אביב. בוגרת אוניברסיטת וושינגטון באדריכלות פנים. מוסמכת אוניברסיטת .F.I.T בניו יורק באוצרות מוזיאונים. הועסקה כאוצרת במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. פעלה כאדריכלית פנים במשך כ-45 שנה בישראל. יזמה ותכננה מפעלים ציבוריים בישראל ובהם בית הכנסת לקהילה הקונסרבטיבית בנווה צדק; תכנון הרחבת מכללת נווה שכטר בירושלים; מרכזים לבני העדה האתיופית באשקלון ובקרית מלאכי; תכנון ריהוט אחיד לגני הילדים באזור תל-אביב ועוד. תמכה והשתתפה בהנהלת מפעלי תרבות ואומנות רבים בישראל. כמו כן היתה גב' צ'חנובר פעילה ותורמת במסגרת הועד האולימפי הישראלי.
מומחה להנדסת מים ולטיפול במים; לשעבר, סגן נציב המים ויושב-ראש אגודת מהנדסי המים בישראל.
מומחה להנדסת מים ולטיפול במים; לשעבר, סגן נציב המים ויושב-ראש אגודת מהנדסי המים בישראל.
בהיותו בן 3 נתייתם מאביו (חיים ארלוזורוב, שפרשת רציחתו הסעירה את הישוב העברי בארץ). כנער, התחנך בקיבוץ גניגר; ב-1948 התגייס לפלמ"ח ושירת בחיל האויר שאך זה הוקם, ב"טייסת הגליל". למד הנדסת מים ומכונות בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. משנת 1955 עבד בחברת מקורות, ושימש בה במשך שנים בתפקידים בכירים. בסוף שנות ה-90 נבחר כיו"ר אגודת מהנדסי המים בישראל. מתגורר בתל אביב.
שאול תרם לספרייתנו ספרים רבים שעוסקים בנדסת מים, טיפול במים והנדסת מכונות – לשימושם ותועלתם של תלמידי ומורי ביה"ס להנדסה.
בין עבודותיה הבולטות – המוזיאון היהודי בקייפטאון, מרכז דוידסון ומנהרת וולפסון בגן הארכיאולוגי בעיר העתיקה בירושלים, מוזיאון אשדוד ע"ש קורין ממן, בית אנה טיכו בירושלים, הרובע ההרודיאני במוזיאון לארכיאולוגיה בירושלים, תצוגת הסירה העתיקה ("סירתו של ישו") בגינוסר, אתר ההנצחה הלאומי למערכות ישראל בהר איתן ועיצובו החדש של מוזיאון יד ושם.
את 12 שנות חייה האחרונות חלקה עם בן זוגה זאביק דרורי (מנכ"ל מכללת כנרת לשעבר), אשר תרם בשמה את אוסף ספרי האומנות יקרי-הערך שלה.
טייל, גאוגרף, יושב ראש לשעבר של הוועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע ואיש תקשורת ומחבר מדריכים פופולריים בנושא הטיולים. מכונה גם "אבי סימון השבילים בישראל".
דביר החל לטייל לפני קום המדינה, במסגרת תנועת השומר הצעיר ומאוחר יותר כנהג ומדריך טיולים ב"אגד". בשנות ה-50 הצטרף לחברה להגנת הטבע, והחל לעסוק בסימון שבילים. במשך שנות עבודתו סומנו רוב שבילי הארץ ומופו – מפעל שהציב את ישראל כמדינה היחידה שסימנה ומיפתה אחוז כה נכבד משטחה. דביר ערך גם את מפות הטיולים וסימון השבילים של החברה להגנת הטבע. מסוף שנות ה-50 היה דביר המדריך הראשי ב"אגד", והיה ידוע בבקיאותו ובחוש ההומור שלו. במסגרת זו ארגן טיולים לתלמידים בהתאם לתוכנית הלימודים של משרד החינוך. במקביל ניהל דביר את בית הספר לתיירות שבפיקוח משרד התיירות.
בזכות קשרי המחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת כנרת, עם משפחתו של דביר, נתרם כל אוסף הספרים הגדול שלו לספרייתנו; בהם ספרים ופירסומים נדירים ביותר, המשמשים את תלמידי ומורי המחלקה ואף מחלקות נוספות.
בן קיבוץ רמת-דוד, פרופסור לארכיאולוגיה, מייסד החוג לציביליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה. מחקרו העיקרי – העיר קיסריה ונמלה העתיק.
אבנר נולד, התחנך וחי כל ימיו בקבוץ רמת דוד. מנעוריו התבלטו בו כשרונות מיוחדים בתחום הכתיבה, המוסיקה והציור. את שירותו הצבאי עשה בחיל הים, בשייטת 13, מאז תפסה הצלילה בכלל והמחקר הארכיאולוגי התת-ימי את עיקר זמנו. עם זאת נשאר תמיד נאמן לדרכו הקיבוצית ולא החסיר וְלוּ תורנות חליבה אחת ברפת.
ספריו נתרמו לאחר מותו ע"י אלמנתו, דינה, בהם רבים העוסקים בארכיאולוגיה וחקר הימים.
נולד בהונגריה, בן שביעי להוריו (לאחר 6 בנות), במשפחה שמנתה שבע בנות וארבעה בנים. אביו היה איש עסקים, בעל מלון, בעל מסעדות ובנקאי, ממייסדי המזרחי באוסטריה וחבר ועד הקהילה בווינה. למד משפטים, אך בטרם סיים לימודיו הצטרף להנהלת הבנק לצד אביו. מצעירותו היה פעיל בתנועת צעירי המזרחי. בשנת 1925 עלתה משפחתו לארץ. כאן התמנה פנקס למנהל בנק המזרחי בתל אביב. בשנת 1932 נבחר למועצת עיריית תל אביב מטעם המזרחי ועמד בראש מחלקת החינוך בעירייה במשך 18 שנה. היה חבר אספת הנבחרים, הוועד הלאומי ומועצת העם. היה מחותמי מגילת העצמאות, חבר מועצת המדינה הזמנית ויו"ר ועדת הביטחון שלה במלחמת העצמאות. הוא נבחר לכנסת הראשונה ברשימת חזית דתית מאוחדת. נבחר לכנסת השנייה מטעם המזרחי ומונה לשר התחבורה, תפקיד אותו מילא עד מותו.
נדבנית, ציונית, בזכות תרומתה הוקמה הספרייה במכללת עמק הירדן.
הגב' אסתר (סוזי) סעדה חייתה רוב שנותיה בפריז. משפחתה ומשפחת בעלה הגיעו לצרפת מתוניס בראשית המאה הקודמת והיו מעורות היטב בחיי הקהילה היהודית. בעלה של אסתר היה עיתונאי ידוע בפריז ומקורב לרשיות שם.
בשנות ה-70-80 של המאה הקודמת היתה חניתה אטיאס – חברת קיבוץ מעגן, גייסת תרומות ופעילה במשרד הבטחון – מנהלת המכינות במכללה האזורית של עמק הירדן. באחת משליחויותיה בפריז, באמצע שנות ה-80, פגשה חניתה את אסתר סעדה והידידות שנרקמה בין השתים הניבה תרומה נכבדה של 10,000 דולר לשם רכישת ספרים עבור ספריית המכינות, שאך זה קמה. היתה זו למעשה התרומה הראשונה ש"העמידה את ספריית המכללה על רגליה".
יוסי, בנם של יצחק וחיה. נולד גדל והתחנך בקיבוץ אפיקים. היה תלמיד מצטיין בביה"ס האזורי בבית-ירח; לאחר שגמר את לימודיו התיכוניים היה חבר בגרעין של תנועת 'עודד' בעירה שלומי. יוסי התגייס לצה"ל ב-1976 ושירת בחיל-הרגלים. ביום כ' בניסן תשל"ט (16.4.1979), נהרג יוסי בקרב באזור זרעית בגבול הלבנון.
הוריו תרמו סכום כסף, לשם רכישת ספרים לזכרו של יוסי ז"ל.
גדל בקיבוץ אפיקים, נפל בעת מילוי תפקידו בשנת 1967.
יאיר, בן למיכאל ויהודית, נולד ברמת-גן כבן ראשון לגרעין התנועתי "נצר". לאחר זמן קצר הצטרף הגרעין כהשלמה לקבוצת כנרת ויאיר עבר לשם עם הוריו. כשמלאו לו שבע שנים, בשנת 1942, עברה המשפחה לקיבוץ אפיקים.
בשנת 1952 סיים יאיר את לימודיו והתגייס לצה"ל, לחיל הצנחנים. במסגרת זו הוא השתתף כמעט בכל פעולות-התגמול השונות ובגיחות אל מעבר לגבול, בהן התגלה כלוחם אמיץ ובעל-תושייה שדבק במשימותיו בכל נפשו, ובשנת 1959 התנדב לצבא-קבע.
יאיר אהב טבע וחקלאות, טפח גן ליד ביתו, נטע עצים ושתל פרחים. עם משפחתו היה עורך טיולים ברחבי הארץ ואת המראות והנופים הנציח במצלמתו. הוא היה גם ארכיאולוג-חובב.
יאיר נהרג בעלות רכבו על מוקש ליד שארם א-שיך, כחודש לאחר סיום מלחמת ששת הימים.
אמן, צייר, צלם וסופר ישראלי; חוקר תולדות היישוב בארץ ישראל.
אמן, צייר, צלם וסופר ישראלי; חוקר תולדות היישוב בארץ ישראל.
נולד בנצרת, למד בבית הספר הריאלי בחיפה, בשומריה שבמשמר העמק, בכדורי, ובאוניברסיטה האמריקנית בביירות. עם סיום לימודיו, שירת בצבא הבריטי במשך ארבע שנים, וכן בש"י של ההגנה. בשנת 1947 התגייס לפלמ"ח ובין השאר השתתף בכיבוש באר שבע. בתפקידו האחרון בצבא היה קצין קשר עם קציני האו"ם. גרא שימש גם כקונסול כללי וכיועץ בשגרירות ישראל בדרום אפריקה.
גרא אסף לספריו חומרים היסטוריים ותצלומים רבים, שמקורם בבני משפחות הוותיקים. באוסף תצלומים של העליות הראשונות ואנשי המושבות, ערים ויישובים בארץ ישראל בראשית המאה ה-20, פרעות תרפ"ט, מפעלים ציוניים מתקופת היישוב ועוד. חלקים מאוספיו נמצאים בבית יד בן צבי בירושלים, בבית השומר שבכפר גלעדי, ארכיון חברון, מכללת כנרת בעמק הירדן, ארכיון תל אביב ועוד.
האוספים נתרמו על ידי רעייתו, ד"ר שולמית גרא. האדם שקישר בין הגב' גרא לבין ספריית המכללה היה אליהו הכהן, גיסו של ישראל אלקבץ, שהיה מנכ"ל המכללה בשנים 1988-2001.
גיאוגרף, איש אקדמיה, חתן פרס ישראל לחקר הגיאוגרפיה של ארץ ישראל.
נולד בסלובקיה. בשנת 1939, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ לבדו במסגרת עליית הנוער והתגורר בכפר הנוער בן שמן. בשנת 1950 החל את לימודיו במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית. לאחר שסיים את לימודיו במחלקה שימש בה כמרצה, מאוחר יותר קיבל תואר פרופסור ועמד בראשה. בנוסף עמד גם בראש האגודה הגאוגרפית הישראלית בשנים 1977–1979. מחקריו עסקו תחילה בעיקר בגאומורפולוגיה של ארץ ישראל, תחום אותו קידם רבות, ומאוחר יותר החל לעסוק גם בגאוגרפיה רגיונלית עם פרסום מחקריו על אזור עמק בית שאן. על תרומתו זו הוענק לו בשנת 1995 פרס ישראל לחקר הגאוגרפיה של ארץ ישראל.
ספריו נתרמו לספריית המכללה באמצעות מכרו וידידו פרופ' חנוך לביא, שהיה נשיא המכללה בשנים 2006-2012.
איש דגניה א', מורה ומחנך, חוקר טבע וארץ, מייסד מוזיאון בית-גורדון וספרייתו.
יעקב פלמוני נולד בעיירה הורושקי, בפלך ווהלין שבדרום-מערב רוסיה.
מנעוריו התבלט בכישרונותיו הרבים ועיקרי שבהם – יכולתו ללמוד בכוחות עצמו כל דבר הניתן ללימוד.
בשנת 1923 עלה ארצה עם משפחתו הצעירה והתיישב בשכונת בורוכוב שליד תל אביב (לימים גבעתיים). ב-1925 הוזמן להיות מורה בנהלל, שם התפרסם בתצפיות טבע וחקלאות, והורה אותן לתלמידיו בעברית מתחדשת.
ב-1932 הוזמן להיות מורה בקיבוץ דגניה א', ולאחר שנות הוראה אחדות קבל על עצמו את הקמת "בית גורדון", בית לטבע ולחקלאות, לזכרו וברוח ערכיו והגותו של א.ד. גורדון. בבית גורדון המשיך פלמוני בעבודתו המחקרית והקים בו תצוגות ואוספים יחודיים של חרקים ופוחלצים. הוא התפרסם בארץ ובעולם במחקריו האנטומולוגיים והבוטניים, כתב ערכים ל"אנציקלופדיה המקראית" והגדיר חרקים הקרויים על שמו. במקביל, הקים פלמוני, בתוך בית גורדון, ספרייה ייחודית ובה אוסף גדול ורב של ספרים, כתבי עת ופרסומים בנושאי חקלאות, החי והצומח של ארץ ישראל, התנועה הקיבוצית וכן ספרי יודאיקה רבים.
ספרייתו הפרטית של פלמוני נתרמה לספריית המכללה ע"י משפחתו בשנת 1998.
בשנת 2015, ובעזרתו הברוכה של שלמה מנוח, איש דגניה א', הועברה כל ספריית בית-גורדון אל ספריית המכללה ואוספו הפרטי של פלמוני הוטמע אל תוך אוסף בית-גורדון.
היסטוריון, מייסד וראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.
היסטוריון ישראלי, פרופסור אמריטוס להיסטוריה, מייסד וראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.
מחקריו עוסקים בתולדות הציונות, היישוב, ותנועת העבודה.
נולד בפולין. עלה ארצה בשנת 1947 והיה חניך עליית הנוער בקבוצת כנרת. למד בתיכון בית-ירח, והיה חבר שנים אחדות בקיבוץ האון.
את לימודיו האקדמיים עשה באוניברסיטה העברית בירושלים ובשנת 1973 סיים את הדוקטורט במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה בהנחיית פרופ' ישראל קולת. בשנת 1970 החל ללמד באוניברסיטת חיפה, ולימד בה עד צאתו לגמלאות בשנת 2003. ייסד את החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטה חיפה, ועמד בראשו עד 1977.
בשנת 2006 ייסד גולדשטיין, במסגרת המכללה האקדמית כנרת, את הקתדרה על שם בורנבלום, גוף שמטרתו לקדם את חקר ארץ ישראל. גולדשטיין עמד זמן קצר בראש הקתדרה וכשפרש לגמלאות תרם חלק נכבד מספרייתו לספריית המכללה.
חבר קיבוץ דגניה א. משפטן. חוקר מקומו של המשפט בחיי הקיבוץ.
נולד בארה"ב. למד ולימד משפטים באוניברסיטאות ייל והרווארד. עלה ארצה מטעמים אידיאולוגיים בשנת 1955, נקלט בקיבוץ דגניה א' ובו הקים את משפחתו. לימד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ואח"כ גם בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת חיפה. השתתף בפרויקט תרגומו לעברית של "הפדרליסט", מכתבי היסוד של המשפט החוקתי האמריקאי. תרומתו לשיח המשפטי בארץ הייתה הן בתחום המשפט הציבורי והן בהקשר לדיון אודות מקומו של המשפט בחיי הקיבוץ.
לאחר מותו נתרמו ספריו ע"י בנו, השופט רון שפירא, לספריית המכללה.
פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל לשנת תשנ"ב. גדל ולמד בתל-אביב, ובשנת 1947 הצטרף להגנה ולפלמ"ח. לאחר המלחמה למד סוציולוגיה באוניברסיטה העברית ובה קבל את תאריו האקדמאים. מחקריו עסקו בניתוח היישוב של טרום המדינה ובמדינת ישראל לכל אורך שנות קיומה. מחקריו הרבים ראו אור בשורה ארוכה של ספרים ומאמרי מחקר שפירסם. בשנת 2012, ובזכות קשריו הטובים עם נשיא המכללה דאז, פרופ' חנוך לביא, תרם ליסק את מרבית ספריו לספריית המכללה והרים בכך תרומה חשובה לחיזוק לימוד הסוציולוגיה במסגרת החוג הרב תחומי.
מנהיג ציוני, חבר הנהלת הסוכנות, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
מנהיג ציוני, חבר הנהלת הסוכנות, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
נולד ברוסיה, עלה ארצה בשנת 1932. מנעוריו היה פעיל באירגונים הציוניים באירופה והשתתף בקונגרס הציוני ה-18 (1933). עם קום המדינה וכינון הכנסת הראשונה היה בין מקימי המפלגה הפרוגרסיבית, שלימים התאחדה עם הציונים הכלליים והמפלגה הליברלית. שנים רבות כיהן כיו"ר "עליית הנוער" ולאחר מכן כשר בממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר ויצחק רבין. כן פעל רבות למען בנייתה של חברה פלורליסטית-ליברלית בישראל, למניעת כפייה דתית ולשוויון זכויות לבני המיעוטים בארץ.
נולד בעיר לידא (היום בבלארוס), למשפחה ציונית ואמידה.
עלה ארצה בשנת 1941, והצטרף לקיבוץ בית-זרע, בו הקים את ביתו ומשפחתו. לצד היותו פרדסן, עובד אדמה, היה איש אשכולות והתעניין בתחומים רבים, ובמיוחד בידיעת ארץ ישראל ובארכאולוגיה.
בהיותו בן 50 בשל תאונת עבודה, לא יכול היה להמשיך לעבוד עבודה פיזית בחקלאות ויצא להגשים חלום וללמוד באוניברסיטה העברית. למד ארכיאולוגיה וידיעת הארץ בקתדרה של הפרופסור בנימין מזר; ולאחר מכן שימש כמורה ללימודי הסביבה וידיעת הארץ בסמינר המורים "אוהלו", שליד המושבה כנרת. במקביל הגה, תכנן והקים, בבית גורדון, את המדור לתולדות בקעת כנרות, אותו הרחיב וניהל במשך שנים רבות. הקים את החוג האזורי לידיעת הארץ וריכז אותו במשך שלושים שנה.
זלמן חקר, כתב מאמרים והנחה תלמידים וסטודנטים. זלמן אהב את הארץ ונתיבותיה. ערך עשרות מחקרים באזור ופרסם מאמרים רבים. בין מחקריו הרבים ניתן למצוא את "פתח גן-עדן" בעובידיה ו"אמת המים ברניקי" שהובילה מים מנחל יבניאל לטבריה. ב-1998 פרסם את ספרו "בקעת כנרות – אדם, אתרים ונוף", בו ריכז את מרבית מחקריו. זלמן נחשב לחוקר מוביל, מוערך ובעל תרומה גדולה ביותר בתחום ידיעת הארץ והארכיאולוגיה של אזור בקעת כנרות.
לאחר מותו נתרמו ספריו לספריית המכללה האקדמית כנרת, ע"י בני משפחתו.
איש חינוך, אקדמאי והוגה דעות, סופר והיסטוריון ישראלי.
איש חינוך, אקדמאי והוגה דעות, סופר והיסטוריון ישראלי, שעסק במחקר והוראה של מחשבת ישראל ושל היסטוריה יהודית. היה ממקימי מוזיאון בית התפוצות בו כיהן במשך 20 שנה כהיסטוריון ראשי.
בן-גל נולד בליון שבצרפת, למשפחה שהיה בה שילוב של מסורת יהודית.
אורתודוכסית ושל חילוניות קפיטליסטית. שילוב זה הוליד בו רצון עז לממש סוג אחד של יהדות אותה כינה "יהדות חופשית" (להבדיל מדתית, אבל במפורש לא "חילונית"). השקפת עולמו ומסלול חייו הובילו את בן-גל לחיים בקיבוץ – קיבוץ ברעם – בו חי ויצר, בו הקים את משפחתו ובו נפטר.
בן-גל הושפע עמוקות מהוגים ופוליטיקאים כגון מרטין בובר, מאיר יערי, ז'אן פ. סארטר, ישעיהו ליבוביץ' ואחרים, שהשפיעו על הגותו ועל ארחות חייו. כמו כן התעניין ולמד מיסטיקה יהודית וקבלה. מחקריו עוסקים בהיסטוריה של יהדות צרפת, ביהדות אירופה והשואה, ובחברה הישראלית בארץ. על מכריו ומוקיריו הרבים נמנה גם יקיר-הספרייה, מוקי צוּר. לאחר פטירתו, בקשה משפחת בן-גל, אכסניה מתאימה לספריו הרבים ובהמלצת צוּר, בחרה בספרייתנו.
בית גורדון, הנקרא על שמו של אהרון דוד גורדון (ע"ע), הוקם בשנת 1935 בקיבוץ דגניה א, כמוזיאון לטבע ולחקלאות של ארץ ישראל – ברוח הגותו ופועלו של א.ד. גורדון. הוגה המיזם, האיש שדחף ופעל להקמתו ומי שניהלו אותו עד סוף ימיו היה חבר הקיבוץ, יעקב פלמוני, שהיה חוקר טבע, אנטומולוג (חוקר חרקים – "חֲרוּקים" בפיו של פלמוני) ובלשן. פלמוני היה גם זה שייסד את הספריה של בית גורדון שאצרה לתוכה ספרים, כתבי עת ופרסומים שענינם חקלאות, טבע וארץ ישראל.
ברבות השנים נאסף אל הספריה מספר גדול ורב של פריטים – חלקם עתיקים ונדירים ביותר – ולבד מנושאי הטבע והארץ נוספו עליהם גם ספרים ופרסומים שעניינם בהתיישבות החקלאית בארץ, בתולדות התנועה הקיבוצית וכן פרטי יודאיקה רבים ויקרי ערך. מנהלו הבא של בית גורדון, שמואל לולב מאפיקים, הרחיב את האוסף לנושאי זואולוגיה רבים ובהם ספרי אורניתולוגיה (צַפָּרוּת) רבים. זלמן וינוגרדוב מבית-זרע, אשר ניהל את האגף לידיעת הארץ במוזיאון, תרם את תרומתו בנושאי ארכיאולוגיה ותולדות הישוב בבקעת כנרות – למן האדם הקדמון ועד ראשית ההתיישבות הקיבוצית בעמק.
עם חילופי הזמנים ומיעוט התקציבים התעמעם אורו של בית גורדון. אוסף הספרים הגדול והנדיר – מאובק, סְפוּג-רטיבות ונִנְגַּס בשיני הָעָשׁ – הלך והתפורר. בראשית שנת 2015 הבינו אנשי דגניה המקורבים אל בית גורדון – ובהם שלמה מנוח, עמליה אילן (מנהלת בית גורדון), בעלה חגי, יוסי ורדי (ראש המועצה האזורית דאז) ואחרים – שיש לעשות מעשה! ולאחר שנועצו, שָׁקְלוּ וְתָרוּ בדבר, החליטו להענות להצעתם של מנכ"ל המכללה דאז, פרופסור זאב דרורי ומנהלת הספריה סמדי מלמד, להעביר את כל ספריית בית גורדון אל הספריה החדשה והמרווחת של המכללה האקדמית כנרת, שבנייתה הסתיימה כארבע שנים לפני-כן. וכך היה: בחודש יולי אותה שנה, במבצע מאומץ שנמשך כשבוע ימים, נארזו כל 70 אלף (!) ספרֵיהַּ של ספריית בית-גורדון, הועמסו על משאית ונפרקו במחסניה של ספריית המכללה.
עתה החלה עבודת הספרנות – מלאכת מיון, ניקוי, תיקון וקיטלוג של האוסף העצום הזה. מלאכה זו תסתיים, עפ"י הצפוי, לא לפני שנת 2025 (עד סוף שנת 2017 קוטלגו מעט יותר מ-2000 ספרים וכתבי עת) ועוד חזון למועד… בד בבד עם קליטת הספרים, ועפ"י המוסכם בין המכללה לקיבוץ דגניה, נקבעה מדבקה מיוחדת עם סמלו של בית גורדון, המודבקת על כל אחד מספרי בית גורדון המצורפים אל אוסף הספרייה. כן עוצב סרטון תדמית על בית גורדון ומייסדו יעקב פלמוני, המוקרן דרך קבע בספרייה.
בשנים הבאות מתעתדת מכללת כנרת לקבל הסמכה להענקת תואר שני. אנו סמוכים ובטוחים כי אוצר הידיעות והמקורות הראשוניים שנתרם לנו מבית גורדון, ישמש רבים מן החוקרים והסטודנטים במקצועות ארץ ישראל, הטבע והחקלאות לעתיד לבוא.
דעות, סופר והיסטוריון ישראלי, שעסק במחקר והוראה של מחשבת ישראל ושל היסטוריה יהודית. היה ממקימי מוזיאון בית התפוצות בו כיהן במשך 20 שנה כהיסטוריון ראשי.
