ענף גידול החזירים המודרני בארץ ישראל התפתח בתקופת המנדט הבריטי, בעיקר במהלך מלחמת העולם השנייה, והמשיך להתרחב בתקופת המחסור בבשר בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. כעבור עשור, כבר עסקו בענף עשרות רבות של מגדלים פרטיים במרכז הארץ, במפרץ חיפה ובאזור נצרת, ועשרות קיבוצים הפזורים ברבים מחלקי הארץ. הצלחת גידול החזירים במדינת ישראל הייתה יוצאת דופן בשל האופי המחתרתי-למחצה שבו הענף התקיים: נעלם מהסטטיסטיקות הרשמיות, נעדר מהתערוכות החקלאיות ומוחרם או מותקף על ידי משרדי הממשלה והרשויות המקומיות. בעוד המדינה עודדה את הרחבת ייצור בשר הבקר והצאן, מאמצים בלתי פוסקים נעשו בהשראת החוגים הדתיים בכדי לאסור או לפחות להגביל את גידול החיה שמאז תקופת בית שני נחשבה לסמל של טומאה דתית ושנאת ישראל. למרות שהענף היה נתון בראש ובראשונה לתנודות על פי התנאים הכלכליים, עצם גידול החיה שהדתיים העדיפו לכנות 'דבר אחר', וצריכת בשרה, נחשב לאחד מהמאבקים הגדולים באותה העת בנושאי דת ומדינה. מאמר זה מתחקה אחר הענף החקלאי המוקצה של גידול החזירים במדינת ישראל בראשיתה ובוחן את הסיבות לכישלון המאמצים הפוליטיים, המנהליים והחקיקתיים לאסור או להגביל את הגידול בעשור הראשון.
