החוק ל'איסור גידול חזיר' שנחקק על ידי הכנסת בקיץ 1962 ויושם בשנה שלאחר מכן, היה ניצחון גדול לציבור הדתי: במיוחד למפד"ל שמשרד הפנים בראשותה הופקד על אכיפת החוק החדש. תומכי החוק הגדירוהו כ'חוק יהודי', שימנע את הגידול הנרחב במדינת ישראל של בעל חי שמאז תקופת בית שני נחשב לסמל של טומאה דתית ושנאת ישראל, גם עבור יהודים חילונים רבים. מעבר למשמעותו האידיאולוגית, לחוק הייתה השפעה עצומה על הפריסה הגיאוגרפית של חלק נכבד ממשק בעלי החיים בישראל. לאחר עשור של ניסיונות בלתי מוצלחים מצד הרשויות לאסור או לצמצם את הגידול של עשרות אלפי חזירים המפוזרים באזורים רבים במדינה, החוק הצליח להגביל את עיקר גידולם לכמה יישובים בגליל שבהם התגוררה אוכלוסייה ערבית נוצרית. דמות החזיר המבוית החי נעלמה כמעט מכל אזורי הארץ. מאמר זה מבקש לבחון את הכוחות הפוליטיים שהובילו לחקיקת החוק לאיסור גידול החזירים, את דרכי הביצוע של החוק ואת הקשיים המדיניים והמשפטיים שהתעוררו ביישומו המלא. כמו כן ייבחנו השפעותיו על איכות הסביבה ועל התושבים המוסלמיים והדרוזים, באותם יישובים בגליל שבהם התיר החוק את גידול החזירים.
