במחצית הראשונה של המאה החמישית לספירה, החלו להופיע מתחמי יישוב חדשים בגליל מערבי. רובם היו כפרים אבל סקרים וחפירות שנערכו באזור זה בעשורים האחרונים, מראים כי ניתן לזהות חלק מהם כמנזרים. בשל מחסור במידע כתוב על אזור זה ובשל פרשנות מוטעית של ממצאים ארכיאולוגיים, מעט מאוד – אם בכלל – היה ידוע על מרחב אנושי זה בתקופה הביזנטית. סקרים וחפירות שנערכו בשטחה של כרמיאל, תורמים תרומה נכבדה להסרת הערפל מעל ההתיישבות הנוצרית בגליל בשלהי העת העתיקה. לפחות שבעה אתרים נוצריים פזורים בשטח המוניציפאלי של העיר, ואחד מהם, חורבה בתה, היה כפר מבוצר. סביב הכפר הזה על גבעות, בהיקף של כמה מאות מטרים, מצויים שישה מתחמים שאנו מזהים כמנזרים. ריכוז הממצאים בשטח מצומצם והמצב הטוב יחסית של שימורם, יחד עם מחקר השוואתי של נופים נזיריים-כפריים קרובים במזרח, מאפשרים להתייחס אל כרמיאל כאל מקרה מבחן להבנה טובה יותר של היחסים בין כפר למנזר במזרח הנוצרי בשלהי העת העתיקה.
