שנת פטירה: 2019
טיקי טמיר נולד ב 1926 למשפחת רבנים, שביניהם ראשי ישיבת מיר המפורסמת בפולין. הוא בחר את שם משפחתו מהאות הראשונה של שם המשפחה – טיקטינסקי, אליה צירף את שם הישיבה 'מיר'. ב 1929 עלה לארץ עם משפחתו והם גרו בירושלים.
כנער הצטרף לתנועת הנוער 'המכבי הצעיר', ובסיום לימודיו הצטרף להכשרת גרעין ג' של התנועה. ביולי 1945 התגייס לפלמ"ח. הוא היה שותף לפעילות ההעפלה, ולמבצעי מיקוש כקצין חבלה. הוא נאסר על ידי הבריטים, ואף ישב בכלא לטרון שלושה חודשים. ב1947, לאחר קורס מ"מים מונה טיקי למ"מ בגדוד השני בנגב. במלחמת העצמאות הוא מונה למ"פ בחטיבת הנגב והשתתף בקרבות באזור הנגב הצפוני.
לאחר הקמת המדינה, הוא גויס לצה"ל ובהיותו מ"פ הוצבה נגה ישראלי, בת כנרת להיות נהגת הג'יפ שלו. הם התחתנו ב 1950 ובכנרת נולדו ארבעת ילדיהם, 3 בנים ובת. האהבה שניצתה אז לא כבתה כול חייהם. לאחר חתונתם, עבד טיקי בתמרים לצד בן-ציון ישראלי, אביה של נגה, ולאחר מכן שימש כחצרן ומרכז קניות. ילדי כנרת זוכרים את טיקי בשנים הללו כמי שלוקח אותם לים ובחזרה, כאחד מהם, שובב, חייכן, עם אור בעיניים הכחולות.
כשלוש שנים עבד טיקי כמרכז ועדת הביטחון של 'האיחוד', ולאחר מכן גויס לעבודה כמנהלן במכללה האזורית 'כנרת'. במכללה ייזכר טיקי כמי שהאיר פנים לכול בקשה, והיה זה ש"לך, תביא" – "כנהג בית" לכול העובדים ובכול צרכי העבודה. לצד עבודתו היה מפליא בעבודת הקדרות, היה מפורסם בגבינת הבית שעשה, גבינה שקיבלה את השם "גבינת טיקי", ובטיפוח גינה לתפארת ליד ביתו.
ב 2003 נפטרה בתו רויטל ממחלת הסרטן, ולאחר מותה של נגה נותר עצוב עד לפטירתו ב 2019 והוא בן 94. תמונתה של הפלמ"חניקית המחייכת, נגה, יושבת בג'יפ, צולמה על ידי טיקי, והיא תלויה בכניסה לבית הפלמ"ח, כסמל של רוח התקופה,
על טיקי ונגה נאמר: "מודל של זוגיות, של אהבה, כבוד וסובלנות".