המחקר מתמקד בסיפורה של המכללה האקדמית אוהלו מיום היווסדה ועד ראשית המילניום השלישי. במהלכו נבחנת עמידתה של אוהלו בשעות שפל ובעיתות צמיחה, נוכח ההתמודדות המתמדת עם איומי סגירה ובעת יצירה ומימוש של יוזמות חינוכיות ייחודיות. המאמר מציג שש יוזמות חינוכיות שעוצבו באוהלו. הן התגבשו, על-פי-רוב, כפתרון אפשרי לתנאים שמכתיב המיקום של אוהלו ולמצוקותיה, ביניהן: מחסור בסטודנטים, פיזור ההתנסות על פני מרחבי הפריפריה הצפון-מזרחית, המרחק ממוקדי המחקר וההשתלמות, איחור בתהליך האקדמיזציה ועוד. שתיים מיוזמות התבססו על שותפות עם מוסדות חינוך והשכלה. האחת התמקדה ביצירת תוכנית משותפת עם מכללה אזורית והייתה ניסיון שהקדים את זמנו ולא צלח. היוזמה השנייה הייתה שותפות עם בית ספר ניסויי ממלכתי, יוזמה שמומשה ותרמה לאיכות ההכשרה של הסטודנטים ושל התלמידים. היוזמה המשותפת עם בית-ספר יסודי התמקדה ביישום הדגם של "בית הספר להתפתחות מקצועית" (PDS, professional development schools partnership), המושתת על עיקרון השותפות כערך מוביל ועל דאגה ומחויבות הדדית לקידום והתפתחות של כלל הגורמים המעורבים בשותפות זו. ראוי ציין כי לבית-ספר השותף, נופי-ארבל, מאפיינים משותפים לאלה של אוהלו הנובעים בין היתר ממיקומו בפריפריה הצפון-מזרחית,ביניהם: קושיי הישרדות כבית-ספר קטן עם תלמידים מועטים; חיפוש אחר יוזמות חינוכיות ייחודיות שיאפשרו הישרדות וצמיחה וימשכו תלמידים נוספים, צמיחה בעקבות היוזמות החינוכיות. ביוזמה החינוכית המשותפת ניתן לראות משום התוויית דרך להתמודדות עם קשיי החינוך הפריפריאלי ולשיפור איכות החינוך בו.
